פער הדורות ופערי המדיניות

באמצע שנות השישים רווחה התפישה לפיה לכל פרט ישנה הזכות הבלתי מעורערת להגשמה עצמית ולביטוי ייחודיותו בכל דרך ואמצעי הנראים לו, כל עוד אלו אינם פוגעים באחרים או בסביבה. כחלק מתפישה זו הגיע השימוש במריחואנה באותן השנים במדינות המערב לשיאים חדשים ולממדים של תופעה חברתית ואפנתית. בו-בזמן נערכו מאות מחקרים שנועדו להסיר את המסתורין האופף את הכאנאביס ולהאיר את הנזקים הבריאותיים שגורמת כביכול צריכת הסם. מחקרים אלו נערכו בהזמנת הממשל האמריקאי, ביוזמתם של גופים ציבוריים ושל ארגוני הורים מודאגים.

על-פי תפישת עולמו של הדור המבוגר, זה אשר "התחנך" על ברכי תורתם של אנסלינגר ושל הארסט, הייתה המריחואנה אֵם-כל-חטאת: מעשי אונס, אלימות, רצח, מרד חברתי ופציפיזם. תנועות המחאה הפריקיות, ההיפיות והביטניקיות, הגדירו לעומת זאת את המריחואנה כ"אמצעי טבעי להרחבת התודעה ולמימוש הפוטנציאל הנפשי הטמון במוח האנושי".

זמן קצר לאחר תחילתו של גל המחקרים הלא-מגמתיים, החלה לזקוף את ראשה אמת אחרת, משוחררת מדעות קדומות: מבול של ממצאים חיוביים הנוגעים לטיפול במחלות רבות (ביניהן אף כאלו אשר נחשבו עד אז לחשוכות מרפא), ובחוליים חברתיים. תחת לחזק את עמדתם המקובעת של שוללי הכאנאביס, מצאו עצמם לפתע חוקרים רבים נסערים וסקרנים לדעת עוד ועוד על תכונותיו המופלאות של צמח יחודי זה. עד לסוף שנות השבעים לא נרשם ולו חודש אחד ללא כתבה חיובית באחד מבטאוני הרפואה הרציניים אודות תגלית נוספת, הנוגעת לשימוש תרפויטי כזה או אחר בכאנאביס.

באותו זמן חלה עלייה מתונה בצריכת המריחואנה בארצות-הברית, שהגיעה לשיאה ב- 1979. החל משנת 1980 נרשמו ירידות קלות של אחוזים ספורים, ומאז 1992 שוב עלייה, הפעם תלולה למדי, בעיקר בקרב גילאי הטיפש-עשרה. עלייה זו מוסברת בשינויי ההתייחסות הניכרים בשנים האחרונות כלפי סמים מסוימים. לשינויים אלה אחראים במידה מסויימת גם מרבית אמצעי תקשורת-ההמונים, אשר בתמיכתם הסמויה תורמים למהפך שחל בתדמית הסמים: מחומרים אסורים בעלי רמת סיכון גבוהה והשלכות שליליות על הפרט ועל החברה, לסממן אופנתי ולמצרך זמין ומקובל במסיבות, במופעים, ובמקומות בילוי אחרים.

עישון המריחואנה והחשיש נוגד את החוק הפדרלי, כפי שהוא מנוסח בחלקה הראשון (Schedule 1) של פקודת הסמים האמריקאית. עד לשנת 1970 עוד נכללו תוצרי הכאנאביס בחלקה השני (Schedule 2) של הפקודה, זה העוסק ב"סמים בעלי ערך רפואי מוכח", אולם אז, בתקופת כהונתו של הנשיא המנוח ריצ'רד ניקסון, הועברו החשיש והמריחואנה לחלקה הראשון, זה הכולל "מרכיבים מסוכנים נעדרי ערך רפואי". גם מסקנותיה של הוועדה שמינה הנשיא ב- 1972 לבדיקת הנושא, ועדת שאפר, לא הסיטו אותו מעמדתו המקובעת והוא החליט לדחות את ההמלצות להתרה מחודשת של הצמח.

באביב 1988, שנה שבה הוחרמו בארצות-הברית 651,500 קילוגרמים של מריחואנה, החלו להתרבות הקולות התומכים בגלוי בהתרת הכאנאביס ותוצריו, המריחואנה והחשיש. את הקריאה הנהיגו אנשי שם אחדים בכתבות אוהדות שפורסמו בעיתונות המימסדית בארצות-הברית. עימם נמנו בין היתר פרופסור מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976; הפרופסור למדעי המדינה איתן נאדלמן מאוניברסיטת פרינסטון; ראש עיריית בלטימור, קורט שמאק; בעל הטור הנודע וויליאם בוקלאיי; הפרופסור למשפטים ארנסט ואן-האג מאוניברסיטת פורדהאם בניו-יורק; הפרופסור לפסיכיאטריה לסטר גרינספון מאוניברסיטת הארוורד; ושורת אישים ארוכה שכללה חברי קונגרס, ראשי ערים, משפטנים ודמויות ציבוריות אחרות מכל קצות הקשת הפוליטית בארצות-הברית.


הפרופסור מילטון פרידמן מבהיר את עמדותיו בזכות הלגאליזציה:

רוצה לתרגם לעברית?


בשנת 1989, תקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש האב, נכשל ניסיונם של מספר חברי קונגרס להחזיר את הכאנאביס למעמדו בחלקה השני של הפקודה. הצמח נותר ברשימה לצדם של המסוכנים שבסמים הממכרים.

רק לאחר תקופות כהונתם השמרנית של הנשיאים רונאלד רייגן וג'ורג' בוש האב החלה ארצות-הברית לבדוק מחדש את עצמה בכל הנוגע למריחואנה, הנפוץ שבסמים האסורים בעולם. על-פי ממצאים אחרונים יותר מ- 60% מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות-הברית עישנו מריחואנה לפחות פעם אחת בחייהם. עמם נמנים גם מאות אלפי אישי ציבור ידועים ונערצים, המעצבים בעקיפין את דמותה התרבותית של המעצמה, כמו השופט המחונן דאגלאס גינסבורג (Douglas Ginsburg), אשר מועמדותו לתפקיד שופט בית המשפט העליון של ארצות-הברית נפסלה ב- 1987 לאחר שהודה בעישון העשב בהיותו סטודנט למשפטים, עשרים שנה קודם לכן. צחוק הגורל הוא שה"פשע" בוצע בחברתם של מי שעתידים להיבחר שנים אחדות אחר כך למשרות רמות בהרבה: כבוד הנשיא לשעבר ביל קלינטון (שעדיין מתעקש על כך ש"לא הכניס לריאות"…), ורעייתו הילארי, הסנאטורית מטעם מדינת ניו-יורק.

בפברואר 1994 הוציא הבית הלבן חוברת רשמית, אשר תוכנה היווה למעשה הודאה בכישלון המחפיר אותו נחלה מדיניות הסמים האמריקאית. במאמציו להילחם בתופעת הסמים, רכים כקשים, השקיע הממשל בחמש השנים שקדמו לדו"ח 52 מיליארדי דולרים, מחציתם על המלחמה במריחואנה. רוב הסכום הוצא על פעולות אכיפה, תפיסה וענישה, ורק מקצתו על טיפול מקדים ועל חינוך מונע. הסתבר שלמרות שבאותה תקופה דאג הממשל להחמרת עונשיהם של המשתמשים במריחואנה, זינקה עקומת השימוש והסחר ולא פחתה מידת האלימות הקשורה בסמים. גם כיום מפנה המעצמה כתשעה מיליארדי דולר בשנה למלחמה במריחואנה.

במדינות אמריקה הדרומיות, אלו השוכנות לאורך 3,200 הקילומטרים של הגבול עם מכסיקו, ירדו באותם ימים מחירי הקוקאין לרמה שמתחת למחירי המריחואנה. סוחרי הסמים, המסתכנים ממילא בעונשים כבדים, הן על המסחר במריחואנה והן על ההתעסקות באבקה הלבנה, העדיפו את האחרונה בשל יתרונותיה היחסיים: נפחה המועט מקל על הסוואתה ועל הברחתה. גרם אחד של קוקאין מספיק להכנת עשר מנות סם טהור לפחות. תוספת חומרים נוספים (כמו סוכר ענבים, גלוקוזה, אבקת סוכר, אבקת אפייה, סודה לשתייה, כינין, קמח, טאלק, או אפילו רעל-עכברים), מעלה את נפח האבקה ואת מתח רווחיו של הסוחר, והחשוב מכל – תכונותיה הממכרות מבטיחות מעגל לקוחות קבוע ההולך ומתרחב.

כיום מתעלמות רשויות רבות בקנדה, כמו גם במרבית מדינות ארצות-הברית של אמריקה, משימושים בעלי אופי פרטי. הן מסתפקות בהטלת קנסות של עד 50 דולר על אזרחים המעשנים בחזקתם הפרטית. ברוב המדינות "נסבלת" גם אחזקת מריחואנה לצרכים אישיים ברמה האירופאית (עד 30 גרם) או במקבילתה האמריקאית (אונקייה אחת). המדינה הראשונה שהעבירה את עישון המריחואנה מן התחום הפלילי אל תחום העבירות האזרחיות היתה אורגון, אשר עשתה זאת כבר ב- 1973. אליה הצטרפו אלסקה, קולורדו ואוהיו (ב- 1975), קליפורניה, מיין ומינסוטה (ב- 1976), מיסיסיפי, צפון קרוליינה, דרום דקוטה וניו-יורק (1977), נברסקה, פנסילבניה ומרילנד (1978).

באלסקה נעשה בסוף שנות השמונים ניסיון להתרה מוחלטת של צמח הכאנאביס, אבל המצב הוחזר לקדמותו בשל לחצים פוליטיים שהסתמכו על סקרים מוזמנים (ולפיהם "45% מצעירי אלסקה צורכים סמים"). נסיון נוסף מסוף שנת 2000, שנודע בשם הצעה מספר חמש והותנה בתוצאותיו של משאל-עם נכשל אף הוא כישלון צורב, ככל הנראה בשל סירובם העקשני של היזמים למתן את עמדותיהם הקיצוניות מדי. בהצעה נדרש בין השאר לפצות בסכומי עתק כל מי שנעצר או נכלא אי-פעם בעברו בשל צריכת כאנאביס או סחר בו.

גם בדרום דקוטה בוטל ההיתר בגלל לחצים פוליטיים שהפעילו בעלי עניין, אנשי שלומו של הנשיא רונאלד רייגן. נשיא זה לא היסס עם כניסתו לבית הלבן, בתחילת שנות השמונים, לנקוט בצעדים תחוקתיים שהובילו להחזרת הגלגל לאחור. צעדי מניעה והבדלי גישה המנוגדים זה לזה, מתאפשרים בארצות-הברית הודות לשיטת החוק האמריקאית, שבה ממונה הממשל הפדרלי בראשותם של הנשיא, של הקונגרס ושל הסנאט, על המדיניות ועל החקיקה הכללית הנוגעות לתפקודה השוטף של המעצמה, בעוד ממשלי המדינות המהוות את ארצות-הברית אחראים לחקיקה המקומית בלבד.

מדיניות-הסמים במדינות דרום-אמריקה מונהגת ברמות משתנות של ליברליות, בהתאם לחשיבותה הכלכלית של המריחואנה כענף ייצוא ולעוצמת הלחצים האקטואלית שמפעילה ארצות-הברית על השלטונות. בקולומביה, לדוגמה, החליט בית-המשפט התחוקתי בתחילת 1995 להתיר את החזקת כל סוגי הסמים ואת השימוש בהם. החלטה זו התקבלה למורת רוחם של רבים, אשר טענו כי קרטלי הסמים, בעצה אחת עם פוליטיקאים משוחדים, הם אשר פעלו מאחורי הקלעים של זירת ההתרחשויות. הלחץ הפוליטי שהופעל על בית המשפט הביא אותו לחזור בו מהחלטתו, מה גם שארצות-הברית שלחה במקביל איתותים חד משמעיים למימשל הקולומביאני בנוגע לנכונותה להיכנס עימו לעימות צבאי אם וכאשר השתלדנות המדינית לא תשיג את מטרתה.

הכנסות ענף הסמים בקולומביה שקולים לכעשירית מתקציב המדינה והרווחים השנתיים מהם עוברים את קו שני מיליארד הדולרים. שטחי הגידול של הכאנאביס בלבד משתרעים על-פני שטח של יותר מ- 50,000 דונם. יבול הכאנאביס השנתי מניב יותר מ- 4,200 טונות של מריחואנה גולמית, כמות המהווה כשליש מכלל המריחואנה המיוצרת במדינות דרום אמריקה.

בברזיל, הגדולה שבמדינות דרום אמריקה, נהוגה מאז ינואר 2002 מדיניות אי-הפללה ליברלית במיוחד: החוק איננו מבחין בין סוגי הסמים השונים, אלא אך ורק בין הכמויות הנתפסות. צרכנות אישית מדודה, ללא חשד לסחר או להברחה, מתוגמלת בהתעלמות מוחלטת. תפיסת כמויות קטנות בתחום הפרטי מחייבת תשלום קנס, ביצוע עבודות שרות, וקבלת ייעוץ פסיכולוגי או טיפול גמילה. רק סחר והברחה זוכים ליד קשה במיוחד.

צריכת המריחואנה והחשיש לשימוש עצמי באחדות ממדינות אמריקה הלטינית (ארגנטינה, צ'ילה, פרו ואחרות) היתה מותרת מאז ומעולם. כך גם בכמה ממדינות אסיה (אינדונזיה, אפגניסטן, בורמה ואחרות) ובמרבית מדינות אפריקה השחורה.

Posted in משפטים, כלכלה ומדיניות and tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , .