דיוקנם של הצרכנים הישראליים

זהות מעומעמתכל עוד עישון המריחואנה והחשיש נחשב לעבירה על החוק וסובל מתדמית חברתית עתירת אופי שלילי, יהיו מוכנים רק מעטים להצהיר בגלוי על השימוש בחומרים הללו. לפיכך קשה לבנות פרופיל אמין ומדויק של הצרכן הממוצע. עם זאת ידוע שהמעשנים הישראליים כבר מזמן אינם רק פליטי הסיקסטיז, זרוקים מגודלי שיער וזקן או שמאלנים תמהוניים ואנשי בוהמה, אלא אנשים מן היישוב, בעלי הערכה עצמית גבוהה והתייחסות עניינית לחיים. צרכני הכאנאביס הישראליים משתייכים לכל שכבות האוכלוסייה ומזוהים עם כל גווני הקשת החברתית. הם קיבוצניקים ונובורישים, בני עדות המזרח ואשכנזים, חילוניים וחובשי כיפה, אזרחים וחיילים, תומכי השמאל ובוחרי הימין. אופיים וציפיותיהם של צרכנים אלה שונים באופן מהותי מאלה של הנרקומנים, וכל עוד זמינותו של השיח סבירה, לא יעלה על דעתם לחפש תחליפים ריגושיים אחרים, ודאי לא כאלו הידועים בהשפעתם ההרסנית על הגוף ועל הנפש.

להוציא מעורבות תקשורתית מוגבלת של אי אילו פריקים ובוהמייניים אחדים, לא זכה הנושא למידת הפומביות שהוא ראוי לה ביחס למשקלו הסגולי בחיי היום-יום כאן, טרם היות האינטרנט. כניסתן של הרשתות החברתיות לתודעת ההמונים שינתה את התמונה מן הקצה אל הקצה.

שוק הסמים הרכים בישראל מגלגל כשני מיליארד דולר בשנה. צריכתו של מעשן ישראלי ממוצע מגיעה לכשלושה עד חמישה גרמים של חשיש או מריחואנה משובחת בשבוע. מעשנים כבדים צורכים עד פי חמישה מכמויות אלה. תפרחתם של שני שיחי מריחואנה עשויה לספק בשפע את תצרוכתו השנתית של המעשן הממוצע, אורחיו ומקורביו.

מתוך כתבה של שאול ביבי בהעיר מינואר 1996: עשרות המעשנים שראיינתי מעשנים יותר מג'וינט אחד ביום. שלושה סוחרים בבורסה, שיושבים עם פלאפון מול המחשב, מגלגלים עסקים וצוחקים על כל העולם. פקידה שאינה מבינה איך יורדים לרחוב אלנבי בלי שאכטה קטנה. מנהל סוכנות ביטוח שיש פגישות שהוא חייב לעשן לפניהן. סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית. עוד שני סטודנטים. סופר. נגן סקסופון, צלם טלוויזיה מחו"ל, מסעדן, עיתונאי, סתם בן אדם וזוג הומאופתים. כולם בני 25 עד 50, מעשנים כאמור כל יום, שנים.

חמש שנים קודם לכן באותו עיתון: רוב המשתמשים בסם אינם נרקומנים וגם לא מוכי גורל. יש בהם עורכי דין ורופאים, מורים ומובטלים. כל חלקי עם ישראל מעשנים חשיש ומריחואנה". אחד מהם, איש משפחה ובעל כמה תארים רשמיים ברפואה אלטרנטיבית, סיפר: "אין ספק שפעילות המוח משתנה, ונוצר שינוי בהכרה, בתפישה הסביבתית וביכולת התיאומית, אבל זה העניין כולו. השאלה אם זה טוב או רע היא שיפוטית וערכית. עם התסמונות שמציגים מתנגדי המריחואנה אין לי בעיה. אם זה מה שאני מרגיש, משמע שכך אני צריך לחיות. בעיניים מסוימות זו בעיה, בעיניי זה הקצב שבחרתי מתוך חופש מלא ובהכרה צלולה: אין לנו בבית טלוויזיה, בעינינו היא בזבוז זמן. סדר העדיפויות וחלוקת האנרגיה שלנו שונים ועל אפאתיה או על חוסר מודעות אין בכלל מה לדבר.

בעליה של החנות אמסטרדם הקטנה סיפר למוטי דנוס, כתב זמן תל-אביב: יותר מחצי מדינה מעשנת. באים אלי מרמת הגולן, ממושבים בצפון, מחיפה, מאילת ומראש פינה. כל שבועיים אני מוציא הזמנה. לא עומדים בקצב. כבר בחודשים הראשונים לפתיחה מכרתי כמה אלפי באנגים. לפעמים מגיעים קליינטים כאילו תמימים, כנראה שוטרים סמויים, ואומרים 'שלום, אני מחפש חומר'. אני שולח אותם לטמבור, שם יש חומר ולבנים. פה מוכרים מוצרים לטבק. נקודה.

עורך הדין התל-אביבי ארי שמאי סיפר: עישון הכאנאביס מקיף את כל שכבות האוכלוסייה. אני מכיר כמה פרקליטים ואפילו חוקרים ביחידה המרכזית, אשר הודו לפניי כי עישנו בהזדמנויות אלו או אחרות. בעוד עשרים שנה לא יבינו מדוע היום מוגשים כתבי אישום כנגד צרכני הכאנאביס, כפי שהיום רבים אינם מעכלים את העובדה שלפני עשרים שנה הוגשו כתבי אישום בעוון הומוסקסואליות ושיחות עם אנשי אש"ף.

ארגוני ליגליזציה נושכניים שצמחו במערב אירופה נהנים מתמיכת אמנים מובילים וחברי פרלמנט. בארגוני מריחואנה רפואית ותעשייתית בארצות-הברית תומכים סלבריטאים, חברי קונגרס וסנאט, ארגוני ירוקים ומחצית מאזרחי יבשת צפון אמריקה. המאבק להוצאת המריחואנה מרשימת הסמים המסוכנים צובר תאוצה בעולם כולו ומתקרב לנקודת ההכרעה, אבל בישראל עדיין מתחבאים 500 אלף איש מאחורי שלומי סנדק, ומסתבר שבצדק – מחה המקומון תל-אביב בגליונו מיום 31.1.1997. מערכת העיתון בישרה לקוראיה על היותה מוצפת בפניות מאנשים שמבקשים עצות בגידול מריחואנה, בגלגול בלאנטים ובהכנת באנגים. מכיוון שמשטרת ישראל רואה בתשובותינו לשאלות האלה ניסיון לשידול לשימוש בסמים, לא נוכל לענות על שאלות מסוג זה. תיאלצו להסתפק בשאלות כלליות וברכישת High-Times המצוי בסניפי Tower Records. שם תוכלו למצוא עשרות עצות כאלה.

הניסיון הרציני הראשון בעיתונות הישראלית לבחון את נושא החשיש מנקודת מבט שפויה נעשה בספטמבר 1979. בירחון המנוח מוניטין פורסם תחקיר מקיף של העיתונאים רינו צרור ואורית שוחט בשם תיק חשיש: המיתוס והעובדות. בכתבה נאמר: מיתוס החשיש מתפרנס מדעות קדומות, מבורות ומפחדים לא רציונליים. התייחסות החברה לנושא טעונה אמוציות רבות, פחד מיסטי מפני הבלתי ידוע וחוסר רצון להעמיק ולחקור בנושא. מוניטין קורא לבדיקה מדעית ועניינית של נושא זה.

אחד הדברים המפתיעים שהתגלו במהלך כתיבת המאמר היה חששם של אנשי המקצוע לתת פומבי לדעותיהם. פחד זה התבטא במיוחד אצל כמה קרימינולוגים. אחד מהם הסביר גם את הסיבה: 'בתנאים שקיימים היום בארץ, בממשלה כזו, צריך להיות משוגע כדי לפרסם את האמת על השפעות החשיש. יחשבו אותך למטורף ולחסר אחריות. איש לא ישמע ויבדוק את הדברים באמת. השיקולים היום אינם שיקולים של נכון או של לא נכון. השקפת העולם שלנו בארץ שווה למה שהיה באירופה לפני ימי הביניים. אני מודה שאני פוחד להגיד שחשיש זה לא דבר מסוכן. יש לי משרה באוניברסיטה ואני חי ממנה. אני רוצה להמשיך לחיות ממנה, אבל אחרי פרסום הדברים אצטרך לחפש לי מקצוע אחר. זה המצב'.

הרהורים פומביים-אישיים ראשונים בנוגע להתרת המריחואנה והחשיש בישראל העלו גם ד"ר מנחם הורוביץ (במאמר מלחמה בסמים בישראל – ללא מוצא? שפורסם בעיתון הארץ ב- 22 באפריל 1987), דן בן-אמוץ (בכתבה על זכות ההתמכרות שפורסמה בחדשות ב- 10 ביוני 1988), ויגאל מוסינזון (ידיעות אחרונות, 10 בינואר 1989) בדברים שנשא בכנס מורים ומנהלים.

מנגד סבורים מתנגדים מובהקים, ביניהם הקרימינולוג ואיש משטרת ישראל לשעבר יהושע כספי, כי אין ספק שמדינת ישראל במצבה המיוחד בתחום הביטחון ועם אתגריה החברתיים אינה יכולה לאפשר ליברליזציה כלשהי של חוקיה בנושא הסמים או לאפשר ליגליזציה של השימוש בסמים הקרואים 'קלים'. אנחנו מדינה שקמה אחרי מאבק פוליטי ממושך ומלחמות רבות, והשלום היציב עדיין לא הושג. על אף התנאים הקשים הצלחנו לקלוט מיליונים מפזורי ישראל ולהופכם לאומה ישראלית אחת, אולם במצב פוליטי זה ההתמכרות לסמים בשיעורים גבוהים עלולה להחליש אותנו, עד שלא נוכל למלא בהצלחה את המשימות המוטלות עלינו כבני אומה מתחדשת, בונה, קולטת עלייה, העומדת איתן בחזית הביטחון, ולסכן את קיומנו הפיסי.

צפיפותה הדמוגרפית של החברה הישראלית ("כולם כאן מכירים את כולם"), שמרנותה ואופיה הנוקשה, ההיסטרי והלא מפרגן, גורמים לרוב האזרחים להימנע מכל צעד העלול להתפרש כהתגרות המערערת את מסלול הישגיהם. מעטים מעיזים להסתכן בנידוי מקצועי, חברתי ומשפחתי ולהתוודות מרצונם בצריכת תוצרי הכאנאביס. רוב אלו שעשו כן פעלו רק לאחר שנגררו לעניין בעל כורחם וסבלו ממעצרים משטרתיים ומחשיפה תקשורתית שנכפתה עליהם (ראה מקרי דן בן-אמוץ, לאה אתגר, מאיר אריאל, שלמה גרוניךאייל פלג, דודו טופז, אריק איינשטיין, אורי זוהר, חנה לסלאו, איציק זוהרמיכה שטרית, ישראל אהרוני ורבים אחרים).

עורך הדין דוד מושביץ, בעליה ומנכ"לה לשעבר של עלית, נתפס בזמנו בחברת תעשיינים כבדים (נתן טורנר ויצחק ויטונסקי) וסמים קלים (30 גרם מריחואנה) על-ידי שוטר שהגיע לדירת הגג המפוארת של אחד מהם כשהוא מחופש לשליח עם זר פרחים. המפורסמים המבוהלים התחננו על נפשם וחתמו על כל ההודאות שביקשה המשטרה. בפסק דינו המחמיר כתב השופט ארי זיו-אב: יש לגזור עליהם עונש מרתיע, כדי שלא יחזרו על העבירה. הסם אינו דרוש לאנשים דוגמת מושביץ כדי לברוח מהמציאות.

גלית גוטמןהדוגמנית גלית גוטמן נתפסה בתקופת שירותה הצבאי כשהיא מעשנת סיגריית מריחואנה. הרישום הפלילי במסוף המשטרה הביא לביטול אשרת הכניסה שלה ליפן, שם אמורה היתה להשתתף בצילומי אופנה. פרסום המקרה גרם לביטול חוזי העבודה שלה.

בנובמבר 1990 הפסיקה פרקליטות המדינה את העסקתו של אחד מעוזרי פרקליט מחוז ירושלים, נשוי ואב לילדים, אשר נתפס בגידול שלושה שיחי כאנאביס בגינת ביתו הפרטי.

עובד מדינה אחר בעל תואר שני בפסיכולוגיה, אשר ריכז במשך שנתיים תכנית גמילה מסמים בבתי כלא בארצות-הברית, סיפר לכתבת נילי טל מידיעות אחרונות: בארצות-הברית המשטרה כבר אינה מתעסקת עם מריחואנה ועם חשיש. רק פה בישראל אני צריך להתחבא בארון, לא להתראיין בשמי המלא ולהרגיש שלא אקבל עבודה במשרד החינוך אם אחשוף את עצמי.

העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל ניסתה עם הקמתה לרתום לשורותיה אנשי שם מוכרים ומכובדים. ניסיונות אלה נתקלו כמעט תמיד בסירוב מנומס, גם בקרב אנשים הידועים כמעשני מריחואנה וחשיש מוצהרים או כתומכים במדיניות העמותה. לא רבים הם המוכנים לסכן את מעמדם ואת מטה-לחמם בהזדהות עם נושא כה עדין ומורכב. המרחק בישראל בין יושר אישי ובין הצלחה חברתית עדיין רב מדי. הסמכות העולמית בה"א הידיעה להשפעות הכאנאביס, פרופסור רפאל משולם, תירץ את אי-היענותו (למרות היותו מודע היטב ליתרונותיו העצומים של צמח הכאנאביס) בהתייחסותו העקרונית לסאטלה כאל תופעה שלילית.

על רקע שמרני זה בולטת כל התבטאות תקשורתית, המתייחסת לעישון סמים רכים כאל פעילות לגיטימית, גם כאשר היא בעלת בסיס לגלגני, למשל תשדיר הפרסומת לגלידה שהתנגן ברדיו בשנות השישים ("כשלביטניקים נמאס מחשיש ומריחואנה, הם חיפשו תחליף עדיף וקנו גלידת מונטנה"), או דף המידע שחולק לצופים בכניסה לאולמות הקולנוע בהם הוצג סרט הפולחן גלגל אותה (Up in Smoke), דף שהכיל "מונחים שימושיים" להבנת העלילה, שלא היו אלא ציטוטים ישירים מפיהם של גיבורי הקומדיה, צ'יץ' וצ'ונג.

בריאיון שהעניק ל"מעריב" לרגל יום הולדתו החמישים התרברב דודו טופז המנוח: אמנם לא הייתי במסיבות אסיד, אבל ניסיתי את כל מה שצריך, ואני, בניגוד לקלינטון שהוא בן גילי, דווקא כן לקחתי לריאות. במשטרת ישראל לא פיספסו את ההזדמנות שנפלה בחלקם. זמן קצר לאחר מכן, בתחילת 1997, נתפסו ברשותו של מלך הרייטינג אותם המרכיבים שכן נלקחו לריאות. למרבה הפלא הזדרז אז הבדרן להכריז שאלו אינם שלו ושבעצם אין לו כלל מושג כיצד הגיעו לרשותו. בעיתון תל-אביב לא הצליחו להבין מה גרם לאיש לצאת בהכרזות עוד לפני שירדה לו הסאטלה, אבל חגגו את הרגע הגדול וההיסטורי של איחוד העם. סוף סוף דודו יורד אל העם, במקום שהעם ירד אל דודו. העַם עִם דודו, והעם רוצה שדודו ידע את זה. ב"מעריב" מיום 18.2.1997 דווח על פנייתו של יושב ראש ועדת הסמים של הכנסת, חבר הכנסת אלי בן-מנחם לדודו טופז שיבוא ליטול חלק במסע הסברה של הוועדה תחת הכותרת אמנים נגד סמים, בחזקת "מודה ועוזב ירוחם".

במדור ריאה ירוקה פירסם המקומון תל-אביב במשך קרוב לשנתיים, החל מיולי 1996, סדרת כתבות שעניינן המריחואנה ומה שמסביבה. כותרות כתבת הבכורה, אשר עוטרו בעלה גראס בגודל מתגרה ומגרה, סיפרו על מיליוני מעשנים בעולם השואפים לרווחה בעקבות מדיניות הסמים הליברלית של הממשלה ההולנדית. במכתב נזעם למערכת הזהיר רמי אושה, אז עדיין דובר הרשות למלחמה בסמים, את הציבור מפני המידע המסולף שנועד להסיח את דעתו מסכנַת השימוש בסם המריחואנה והזכיר שהסתבכות עם החוק בעניין זה עלולה לגרום בעיות חמורות. החרה-החזיק אחריו מנכ"ל הרשות שלמה גל, אשר פנה באופן אישי לעורך המקומון בדרישה לרסן את המדור המשדל, המפתה והמדיח את הקורא התמים לטעום ממטעמי פרי הגן האסור במדינת ישראל, שכן לחופש הביטוי ישנם סייגים גם בימים אלו, ואחד מהם הוא חוקי מדינת ישראל. ביוזמת הרשות נערכה ישיבת עבודה בוועדת הכנסת למאבק בנגע הסמים. בסיום הישיבה הועברו למערכות העיתונים דרישות חד-משמעיות להפסקת הפרסומים המעודדים שימוש בסמים. בתזכיר הוועדה צוין כי הוועדה פונה למשרד המשפטים ודורשת להנחות מיד את משטרת ישראל לפעול נגד התופעה של הפרסומים האסורים. סמים קלים הם סמים קשים לכל דבר, וכל עוד אינם מותרים בחוק, הם מסיתים ילדים קטנים לשימוש במריחואנה, שמשלב זה עולים לסמים קשים.

את יום המריחואנה הבינלאומי, שהחל למעשה בניו-יורק ב- 1969 כתהלוכת מחאה של מתנגדי איסור השימוש בכאנאביס, מציינים אוהדי העשב מאז שנת 1998 גם בישראל. האירוע, המשלב בתוכו פיקניק המוני, מוסיקה מתוקלטת, דוכני מכירה והסברה ונאומים קצרים בזכות שינוי מדיניות הסמים (בין היתר של חבר-הכנסת רומן ברונפמן ושל ראשי מפלגת עלה ירוק), נערך מדי חודש מאי גם בגני-יהושע (פארק הירקון) בתל-אביב ומתרחש במקביל בלמעלה ממאה ערים אחרות בעולם. עם השנים גדל בהתמדה יום המחאה המסורתי: מנוכחות של עשרות סקרנים בלבד בשנה הראשונה עד כדי שבעת-אלפים משתתפים בשנת 2004. לאחר שבאותה שנה סגרה המשטרה את האירוע בשעות הצהריים המאוחרות ועצרה כ-30 איש בטענה שהמפגש הפך ל"מסיבת סמים המונית", נרתעו ההמונים מלהגיע לאירוע בשנים שאחרי. המארגנים מצידם, בתיאום עם אירגון הגג הבינלאומי למען לגליזציה של סמים קלים, מבקשים מאז מפורשות מציבור החוגגים לא לעבור על החוק ולא לעשן במתחם שבו מתקיים האירוע.

סמל ארגון האומות המאוחדותבתאריכים 8 עד 10 ביוני 1998 נערכה בעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות בניו-יורק ועידה מיוחדת, בה נידונו דרכי הפעולה הכלל עולמיות למלחמה בנגע הסמים. במסגרת האירוע הוקראה איגרת שנשלחה למזכיר הכללי של הארגון, קופי אנאן, על ידי שורת אישים ישראליים, בהם השר וחבר-הכנסת יוסי ביילין, נשיא בית המשפט העליון בדימוס והפרופסור למשפט פלילי חיים כהן ז"ל, הפרופסורים רות גביזון מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומנחם הורוביץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ואחרים. המכתב כלל את משפטי המחץ הבאים: אנו סבורים שמדיניות המלחמה הכלל-עולמית בסמים נכשלה כשלון חרוץ, וכיום היא גורמת ליותר נזק מאשר השימוש לרעה בסמים עצמו. מדיניות כושלת ועקרה זו הקנתה עוצמה לפשע המאורגן, השחיתה מערכות שלטון, שחקה את בטחון האזרחים, עודדה את האלימות, עיוותה שווקים כלכליים וערכי מוסר, פגעה בזכויות האדם, תקפה תשתיות סביבתיות, והציפה את בתי הסוהר במאות אלפי עברייני סמים. התמדה במדיניות הנוכחית תביא להעמקת הסבל ותעניק לפשע המאורגן עוצמה נוספת. אנו קוראים לדיון פתוח ולחשיבה רצינית בנוגע לחלופות שבהן יפנו הפחד, הדעה הקדומה והאיסור המעניש, את מקומם להגיון בריא, בריאות הציבור וזכויות אנוש בסיסיות.

Posted in פה בארץ חמדת אבות and tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , .