המאבק להתרת הכאנאביס בישראל

הדרישה הבסיסית לבדה, להוציא מקבוצת הסכנות המזוהות כתחלואי החברה (בראשם המגה-סמים התעשייתיים הרואין וקוקאין, והסמים המותרים אלכוהול וטבק) את הכאנאביס, צמח עתיק יומין ואמצעי מרפא, עינוג ומרגוע, נתפשת אצל רבים כסכנה חברתית. רק שינוי מהותי בעמדותיהם של נבחרי העם והכרה בלגיטימיות המוחלטת של צמח הכאנאביס, יביאו לצעדי קידמה בתחומי המחקר, החקלאות והתעשייה.

ההבדל שבין תיאורטי למעשי הוא כשוני בין מצב בו נטען שהכל ברור וידוע למרות שבשטח כלום לא עובד, ובין מציאות שבה הכל מתפקד כהלכה למרות שאיש לא ממש מסוגל להסביר מדוע. זוהי התחושה המתלווה דרך קבע לצפייה במסעות הפרסום המושקעים של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, כמו למשל פרויקט הרשת היקר והמקצועי שהפיק עבורה משרד הפרסום מקאן דיגיטל בסוף 2011 ומשמש אותה בכתובת האינטרנט היומרנית שפירושה האמת על גראס.

נבחרי העם מתקשרים עם עמם, אם בכלל, בעיקר באמצעות מרקעי הטלוויזיות וכותרות העיתונים. בתקשורת חד-כיוונית זו הם מרבים להזהיר שאם וכאשר תותר צריכת המריחואנה והחשיש ישקע עם ישראל באפאתיה קולקטיבית ובתיפקוד לקוי, מה שיוביל לירידתו הסופית והמוחלטת של הגניוס היהודי לטמיון. תפישה זו מתיישרת היטב עם ההסכמה הלאומית הנרחבת בישראל, שבה שולטים עדיין האטימות, המוגבלות וחוסר הפתיחות כלפי נושאים כבדים וטאבואיסטיים כמו הסמים הקלים.

הוועדה המייעצת הפסיכיאטרית מטעם מועצת הבריאות הממשלתית בישראל קבעה בישיבתה מיום 2 ביוני 1970, כי היא מאוחדת בדעה שהשימוש בחשיש מהווה סכנה רצינית לבריאות הציבור והפרט גם יחד, שכן המשתמש בחשיש נפגע בכושר הסתגלותו החברתית וביכולתו לתפקד בצורה מרבית ויעילה בחברה… עד לתופעות של מחלת נפש. ניסוח דברים מוטעה ומטעה זה זכה לביקורת נוקבת מצד הפרופסור נחמן בן-יהודה, אשר טען כי אפשר להחליף בהגדרה את המילה 'חשיש' במילה 'אלכוהול', ועדיין תישאר המסקנה נכונה.

בכרזת-תעמולה שהפיק מרכז ההסברה בתחילת שנות השבעים נאמר: מספר מעשני החשיש במצרים מגיע לחמישה מיליונים בקירוב. במלחמת ששת הימים הוכח לכל מהי הרמה של החייל המצרי. אל תשלה את עצמך שאין קשר בין השניים. אינך זקוק לקביים רוחניים. אדישות, רפיון, חוסר יזמה והיעדר כל שמץ של שאפתנות מאפיינים את מעשני החשיש.

בחורף 1979 הזהיר הרמטכ"ל דאז, חבר הכנסת לשעבר רפאל איתן ז"ל, מפני מזימה ערבית מקורית ומתוחכמת, שעניינה חיסולו הסופי של העם היהודי באמצעות החדרת כמויות גדולות של חשיש מעורב בסמי שינה לארץ.

את מעגל האיבה משלימים אמצעי התקשורת הממלכתיים והציבוריים המרבים להשתמש במושגים פופוליסטיים ובמילים טעונות רגש ("נגע חברתי", "מלחמה") לצורך הגברת הרתיעה המוסרית בציבור. כתבות תיעודיות בטלוויזיה הישראלית מרבות להתמקד בקטעים המעלים את רמת החששות והפחדים בקרב הצופים. כותרות צעקניות בעיתונים זועקות את סכנת המגפה באותיות של קידוש לבנה. אחד מכל שני תלמידי תיכון בארץ התנסה בעישון חשיש הזהיר ידיעות אחרונות עוד ב- 13 במאי 1982.

הסמים יישארו עמנו כל עוד אנשים ימצאו בהם את ההקלה או את מידת שביעות הרצון שאליהן הם שואפים וכל עוד החברה שבה חיים אנשים אלו מגדירה את עצמה כישות דמוקרטית שאבני היסוד שלה הן חופש הפרט וזכויות האזרח.

עוד בשנות השבעים המאוחרות המליצו וועדות מקצועיות בקנדה ובארצות-הברית להתיר מחדש את השימוש במריחואנה ובחשיש מטעמי השרשרת הבאים: עושרם האגדי של סוחרי הסמים מהווה כידוע את אחד המרכיבים החשובים של ההון השחור בעולם. כאשר עושר זה יחדל להיות גורם בעל חשיבות כלכלית, יפחת כוחו של העולם התחתון. המחירים יצנחו עקב ביטול הסכנה שבהשגת הסם. פולחן המסתורין, החשאיות וההכרח במגע עם אנשי העולם התחתון, יפסיקו להתקיים ברגע שצרכני הכאנאביס לא ייחשבו עוד לעבריינים שיש להקיא מהחברה. האלימות תנוטרל וצריכת האלכוהול והסמים הכבדים תקטן.

היטיב להגדיר זאת הסופר הגרמני מאתיאס ברוקרסשינוי החוקים יהיה אז לא רק בגדר צעדים של שביתת נשק במלחמת הסמים שהוכרעה זה מכבר, כי אם צעדים של שלום בכל מלחמה נגד הטבע, מלחמה שאנו ממשיכים ללבות יום יום בתחמושת של משורי שרשרת, חומרי בעירה רעילים ואשפה כימית.

את תחילתו של המאבק הפומבי להתרת השימוש במריחואנה ובחשיש בישראל, הובילה העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל בראשותו של שלומי סנדק. העמותה קראה עם הקמתה לרפורמה תחוקתית בנושא הסמים הרכים ולהתרת השימוש בהם לצריכה פרטית.

שלומי סנדק, יליד 1959, התפרסם באוגוסט 1994 כשכתב והוציא לאור חוברת שכותרתה עשב השדה – כל האמת על מריחואנה, תרופת הפלא של המאה העשרים ואחתטל פרנקל, כתבת המקומון תל-אביב, פרסמה כתבה על החוברת.

עוד באותו חודש שודרה בתכנית הטלוויזיה של גבי גזית כתבה שתיעדה את מסע ההחתמה על עצומת העמותה. זמן קצר לאחר מכן, בתכניות הרדיו של שלי יחימוביץ (הכל דיבורים) ושל קובי מידן ואברי גלעד (נכון לעכשיו), התעמת שלומי סנדק בחריפות עם חבר הכנסת רפאל איתן, שטען כי איננו משוכנע שהחבר'ה האלה אינם סוחרי סמים שרוצים לעשות מיליארדים על-ידי שינוי החוק. נבחרי עם אחדים מיהרו גם הם לקפוץ על העגלה התקשורתית ולשחרר למעריציהם פניני הצהרות דומות. הקבוצה נלחמת כי היא כבר מכורה! – נרעשה חברת הכנסת נעמי בלומנטל, כליל היושר והצדק שסירבה להסיר את חסינותה בעקבות פרשיות של שוחד בחירות בהן היתה מעורבת. ערים שלמות באירופה מסוממות! תושביהן מסניפים חשיש! – נזדעק הפרקליט הליכודניק דוד מנע.

רוב השרים ונבחרי הציבור התבצרו בעמדותיהם וסירבו להתעמת עם הנושא. היחידה שהסכימה להטות אוזן לטענות העמותה הייתה חברת הכנסת פרופסור נעמי חזן ממר"צ.

תחת הסיסמה תנו לכאנאביס לצמוח! התקיימה בקולנוע אלנבי הישן בנובמבר 1994 מסיבת המחאה הישראלית הראשונה. דורית גבאי מ"מעריב" דיווחה על אולם מלא מפה לפה ועל נאומים חוצבי להבות של צעירים משולהבים. בתגובה הגיש עורך הדין דוד מנע, חבר כנסת לשעבר מטעם המפלגה הליברלית, הצעת חוק מגוחכת האוסרת לכנות בתי עסק בשמות סמים מסוכנים או בשמות המעוררים אסוציאציה של סמים כאלה (מעריב, 12.10.1994). לקבוצת העסקים והמוצרים, העלולים לסבול מחוק כזה, השתייכו אז בוטיקים רבים (טריפ, אקסטזי, גראס ואחרים), מסבאות ומסעדות (כאנאביס, נרגילה, נאפיס), מוצרי צריכה (הבושם אופיום, השמפו כיף והחטיפים כיף-כף ומאנצ'יז) ואפילו חברת הסעות, מפעל למיצים טבעיים ובתי קולנוע אחדים (גת), שלא לדבר על "מעוררי האסוציאציות" למיניהם – הבנקים השונים (החל מבאנג לאומי ועד לבאנג הבינלאומי), רשתות שיווק, ספרים ותקליטים וכל מה שרק יכול לעלות בדמיונם הפרוע של שומרי חוק מסוגו של מנע. עַם ישראל היי וקיים, עד שמרוב עצות לא רואים את היעד.

זמן קצר קודם לכן, ביום שלישי, 11.10.1994, נפגשו אנשי העסקים גבי לוי ושלומי סנדק, הפסיכולוגית רוני קורן, האמרגן אייל פלג, הביולוג יעקב וקסמן וקבוצת תומכים קטנה, עם אחדים מחברי ועדת הכנסת למלחמה בסמים בראשותו של רפאל איתן המנוח. הקבוצה הגישה לוועדה עצומה בת אלפי חתימות הקוראת לבית המחוקקים הישראלי להפריד לאלתר את הסמים הרכים – מריחואנה וחשיש – מן הסמים הקשים ולהוציאם מרשימת הסמים המסוכנים.

עם קבוצת התומכים נמנים כזכור בעלי מקצועות חופשיים ואנשי אקדמיה רבים. שניים מהם, פרופסור נחמן בן-יהודה מהחוג לסוציולוגיה וד"ר מנחם הורוביץ מהמכון לקרימינולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, התייצבו אף הם לפני הוועדה וקראו להתרה מוגבלת של השימוש בסמים קלים. הם ציטטו את ראשי האינטרפול הדוגלים במדיניות ליברלית דומה.

בישיבותיהם התעמקו עד אז חמישה עשר חברי ועדת הסמים של הכנסת בנושאים גורליים מסוגם של המלצות בנוגע לגמילת מסוממים באמצעות פרחי בר ואבני גביש (טל שחף, מעריב, 14.3.1995). הפעילות התנהלה בארבע וועדות משנה: ועדת הגמילה בראשות חבר הכנסת יגאל ביבי מהמפד"ל, הוועדה למניעת השימוש בראשותה של חברת הכנסת נעמי בלומנטל מהליכוד, ועדת החקיקה בראשותו של חבר הכנסת דוד מנע, אף הוא איש הליכוד, וועדת המיעוטים, שעליה הופקד חבר הכנסת תופיק זיאד מטעם חד"ש.

בעקבות פעולות המחאה של קבוצת התומכים והתאגדותה בשם העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל, נאלץ יושב ראש הוועדה רפאל איתן להורות על הקמת צוות מומחים למתן המלצות לבדיקת מדיניות המריחואנה והחשיש. במקביל טרח איתן להבהיר לאומה את דרכי מימוש הדמוקרטיה על-פי הבנתו, בהכריזו שלא יוכל לאמץ את המלצות הצוות שהוא עצמו הקים אם אלו לא יתאימו לדעותיו האישיות, הקדומות בעליל. בעמותה סערו הרוחות: האדם הזה הוא מסוג האנשים שיש להם מוח רק עד לנקודה שבה הם מקבלים את הכוח.

הצוות המיוחד כלל שלושה-עשר נציגים: בכירים במשרדים ממשלתיים המטפלים בנושא הסמים, אנשי משטרה, חברי הרשות למלחמה בסמים, מדענים ואנשי אקדמיה, ונציגי העמותה שלומי סנדק, המייסד, ובועז וכטל, מומחה למדיניות סמים השוואתית ובינלאומית. בראש הצוות נבחר לעמוד הפרופסור לכימיה רפאל משולם, יושב ראש ועדת המחקר של הרשות למלחמה בסמים, מרצה בכיר בבית הספר לרוקחות שליד בית החולים הדסה בעין-כרם והאוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר בעל שם עולמי בענייני סמים בכלל ובנושאי הכאנאביס בפרט.

כעבור שישה חודשים, במקום ששת השבועות שהוקצו לעניין תחילה, הגיש הצוות את מסקנותיו לוועדה, לא לפני שנערכו התנצחויות וויכוחים נמרצים בין חברי הצוות לבין עצמם בנוגע לניסוחי הטיוטות וניירות העמדה. הדו"ח קרא להפרדתו המוחלטת של הכאנאביס מיתר הסמים והציע לאפשר החזקת מריחואנה וחשיש ברמה האירופאית של 15 עד 30 גרם שכן בדרך זו ימעיט המשתמש המזדמן את קשריו עם הסוחרים. עוד נקבע כי יש לחייב הקמת ועדה במשרד הבריאות, בעלת סמכות לאשר שימוש בכאנאביס למטרות רפואיות במקרים פרטיים. תוכן הדו"ח, שהוגש בשלמותו לחבר הכנסת רפאל איתן ב- 15.5.1995, הודלף עוד קודם לכן לעיתונות היומית, וזו פרסמה אותו במלואו ב- 14.3.1995.

פרופסור לסטר גרינספון מאוניברסיטת הארוורד, אשר שלח לחבר הצוות בועז וכטל ב- 16 בדצמבר 1994 פקס שבו הוא מחמיא מאוד לעבודתו המקצועית של פרופסור רפאל משולם, הביע את אכזבתו העמוקה מאופן הצגת הדברים בפורום צוות המומחים. לדבריו, מתקבל הרושם שידיעותיו של פרופסור משולם על הכאנאביס כמרכיב פסיכואקטיבי נופלות מרמת היכרותו את הכימיה של הצמח. להפתעתי, הוא מתגלה גם כסמכות המוכרת היחידה לענייני כאנאביס המקבלת ללא עוררין את מסמך ברוקהוף (Brookhoff), שהתפרסם ב- The New England Journal of Medicine, ואת עבודתה של דניס קאנדל (Denise Kandel) התומכת ב"תיאוריית השלבים", תאוריה שנזנחה כבר מזמן על-ידי מומחי הכאנאביס. תגובותיו לעניין היחס המורכב שבין כאנאביס לטסטוסטרון מיושנות ולא עדכניות, והן ברמת מחקריו של קולודני (Kolodny) מאוניברסיטת וושינגטון.

המלצות צוות המומחים נדחו מכל וכל, כצפוי וכמובטח, על-ידי האיש שהקים אותו, חבר הכנסת רפאל איתן, יושב ראש וועדת הכנסת למלחמה בסמים. על-פי דרישתו המפורשת אף שונה הנוסח הסופי כך שבדו"ח יופיע משפט הסיכום הבא: רוב חברי הצוות מחזיקים בדעה שיש להשאיר את המצב החוקי הקיים, הן לעניין השימוש בסם והחזקתו לצורך שימוש עצמי, והן באשר לעבירות הסחר השונות שנעברות בכאנאביס.

הכלל הוא, בלא להיכנס לכל פרט, שטובת הכלל היא לטובת הפרט. זכויות הפרט, הניסיון המדעי, האמת ההיסטורית והצדק החברתי, זוכים להתייחסות מזלזלת, אם בכלל. במדינה הממנה גנרלים לבדיקת בעיית הסמים, שהיא בעיה חברתית ורפואית, טבעי שיישומם של דו"חות ייאחז בפתרונות כוחניים – היתה התגובה בעמותה כאשר התברר ששיקולים פוליטיים, אישיים ומפלגתיים, הם שהשפיעו על מקבלי ההחלטות. הדו"ח מצא את מקומו הטבעי בגינזך הכנסת.

שיעור נוסף בדמוקרטיה קיבלה העמותה בתחילת 1996 ממנכ"ל עיריית תל-אביב דאז, מאיר דורון. לאחר שאושרה הצבת דוכן החתמה מטעם העמותה בגינת שינקין נוכח העלייה הקבועה במספר המכורים לסמים, בוטל המשך האישור בטענה, שהגיעו תלונות רבות מתושבים על הפרעות בסדר הציבורי בסביבת הדוכן. למרות שטענה זו הופרכה בעדותו של כתב זמן תל-אביב אשר נכח במקום בכל מהלך האירוע, עמדה העירייה בסירובה, שכן מדיניות העמותה נמצאת בשלב זה מחוץ לחוק ונוגדת את מדיניות העירייה במלחמתה נגד השימוש בסמים. רק בעקבות התערבותו התקיפה של עורך הדין ארי שמאי נאות מנכ"ל העירייה לחזור בו מהחלטתו.

בתכנית הטלוויזיה משאל עם מיום 21.5.1996, בהנחייתו של מני פאר, התנהל ויכוח נמרץ בין שלומי סנדק, הבימאי דורון צברי ותומכים אחרים, ובין קבוצה רעשנית של מתנגדים, שאחד מהם, רופא תמהוני, סיפר כי טיפל באדם שעישן סיגריית חשיש ושעתיים לאחר מכן התעוור. אותו רופא הזהיר, כי עישון ממושך של מריחואנה גורם להופעת בלוטות על הפנים...

בסיום התוכנית נערך משאל מייצג. 15% ממשתתפי המדגם, שהיו שקולים אז ל- 750,000 מתושבי מדינת ישראל, צידדו במתן היתר חוקי לסמים רכים.

שלומי סנדקבינואר 1997 הוציא שלומי סנדק לאור את ספרו תקופת היובש – יומן המסע לליגליזציה של הכאנאביס בישראל, שבו תוארו בשפה פשוטה וקולחת שלבי המאבק הציבורי להתרת המריחואנה, מאבק שבו החל סנדק שלוש שנים קודם לכן. בספר גם נכלל מכתב גלוי ששלח המחבר ב- 15.6.1996 לפרופסור רפאל משולם. במכתב פונה סנדק אל יושרו המקצועי והאישי של הפרופסור וקורא לו להיות המדען הישראלי הראשון שיכריז בפומבי על הצורך בהפסקת מעצרם של צרכני הכאנאביס, כפי שעשו לפניו מדענים אמריקאיים ואירופאיים רבים.

המקומון תל-אביב, שהכתיר את הספר כמסמך היסטורי-תקופתי, הזכיר לקוראיו כי מבחינת החוק הישראלי, אבא ואמא, אם תעשנו ג'וינט עם ילדתכם בת ה- 16, אז תגידו שלום למיצובישי ולהתראות בשנת 2022. לעומת זאת אתם יכולים לאנוס אותה ולצאת מזה בעבודות שירות. בדברי הביקורת של חובב דשא (שם אמיתי) בכל העיר, נכתב: היום אפשר לקנות באנגים בקיוסקים וחולצות מודפסות עם סמל העלה המשונן בחנויות פופ. הרבה אנשים אף מצהירים בגלוי שהם מעשנים. בינינו, לפעמים קשה יותר למצוא מישהו שאינו מעשן מאשר לקבל שאכטה טובה, קפה ועוגה אצל חבר.

בסוף פברואר 1997 הופיעו לפני וועדת הסמים של הכנסת שורת אמנים ואנשי בוהמה שהביעו תמיכה במאבק בנגע הסמים, אבל דרשו להסיר את המגבלות על מריחואנה ועל חשיש, אשר עצוב לקרוא להם סמים בכלל. בכתבה שפורסמה למחרת בידיעות אחרונות נכתב שאחדים מהם אף הודו בשימוש בסמים רכים ועמדו על כך שאין להתייחס לכך כאל עבירה פלילית. הח"כים ואנשי המקצוע בוועדה הקשיבו בנימוס, הנהנו בראשם, אבל דחו מכל וכל את רעיון אי-הפללת המשתמשים בתוצרי הכאנאביס.

כישלון השדולות החוץ-פרלמנטריות הביא את אנשי העמותה לשינוי חוקי הסמים בישראל למסקנה שרק הקמת תנועה פוליטית תוכל לפלס את הדרך לשינוי המיוחל. בתחילת 1998 הוחל בצעדים הראשונים להקמת מפלגה.

חוק המפלגות הישראלי מחייב הגשת מאה חתימות תומכים לרשם המפלגות כתנאי להשתתפות בבחירות. הנסיון הראשון לגייס מאה אנשים שיסכימו להביע תמיכה ולהזדהות בשמם המלא נכשל, מחשש שהרשימות יגיעו בדרך כלשהי למשטרה. רק לאחר שהוצבו באוניברסיטת תל-אביב ובאקדמיה הירושלמית לאמנות בצלאל דוכני החתמה שאוישו בעורך-דין, נמצאו מאה סטודנטים אמיצים שהסכימו לחתום. מפלגת עלה-ירוק יצאה לדרכה. באמצעות עתירות משפטיות ניסו גורמים שונים, החל מסיעת הירוקים הישראלית, דרך עמותת אל-סם וכלה במשתלה בעלת שם זהה, לטרפד את ריצת עלה-ירוק לכנסת.

בועז וכטלבראשות המפלגה החדשה עמדו בועז וכטל (40), מומחה בינלאומי למדיניות סמים, הוגה פרוייקט תעלת-השלום להובלת מים מטורקיה למזרח-התיכון, חבר המועצה לשלום וביטחון ולשעבר עוזר הנספח היבשתי בשגרירות ישראל בוושינגטון; שלומי סנדק (39), חלוץ המאבק להתרת הכאנאביס בישראל, איש עסקים ומומחה לאבחון הילות, עיתונאי בעברו ומחברם של הספרים תקופת-היובש והאור הפנימי; גבריאל לוי (38), אף הוא איש עסקים, יבואן רהיטים הודיים ובעל הגלרייה "שור" במושב אודים, ותמיר קמחי (32), מדריך למדיטציות הודיות, מגיש רדיו וטלביזיה, יוצר סרטים ובימאי סדרות תיעודיות אחדות.

מצע המפלגה דרש לפתוח בדיון ציבורי אופרטיבי במטרה למצות את הפוטנציאל האקולוגי, הרפואי והכלכלי הטמון בכאנאביס, להפריד בחוק בין סמים רכים לקשים, ולהתיר ייצור, שיווק וצריכה של כאנאביס. ביתר פרקי המצע נידונו בעיות חברתיות בוערות, שאלת השלום וזכויות המיעוטים. כאותיות הקלפי נקבעו קנ, ולסיסמת הבחירות נבחר משחק המילים עלה ירוק או עלה לניידת!.

בבחירות מדגמיות שנערכו בקרב 7092 תלמידים בעשרים וחמישה בתי-ספר תיכוניים בתל-אביב, זכתה עלה-ירוק בשמונה מנדטים פיקטיביים. בקלפיות היתה התמונה שונה: למעלה מ- 34 אלף הקולות שהוענקו למפלגה בבחירות 99', כאחוז אחד מכלל קולות המצביעים, לא הספיקו להכנסת נציג לכנסת. כאלף קולות הפרידו בינה ובין אחוז החסימה, שעמד אז על 35 אלף בוחרים.

גם בשתי מערכות הבחירות הבאות לא רוותה עלה-ירוק נחת: 37,855 הקולות הכשרים שנספרו לטובתה בבחירות 2003 (כ- 1.2% מקולות הבוחרים), לא הספיקו לה כדי לעבור את אחוז החסימה שעמד אז על 1.5% (47,226) מהקולות. גם בבחירות 2006, שבהן כבר הועלה אחוז החסימה על-ידי המפלגות הגדולות ל- 2%, לא עזרה לה תמיכתם הנלהבת של 40,419 הבוחרים שבחרו לבחור בה.

על אהדת אותו מגזר חברתי התחרתה גם תנועת ישראל החופשית, אותה הקים באוגוסט 2000 ד"ר יואב בן-דב ("אם משהו לא מסתדר לך עם ההגיון, פשוט תחליף הגיון"), יליד 1957, מרצה לפילוסופיות הסמים והתרבות העכשווית באוניברסיטת תל-אביב.

באוקטובר 2000 יצא מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים לשעבר, מר שלמה גל, בהצהרה שעוררה את זעמו של ציבור המתנגדים, לפיה המלחמה בסמים הקלים היא מלחמה עקרה: אין להעמיד לדין פלילי את מעשני המריחואנה, שכן אין בזה לא הגיון ולא שכל, אלא רק בזבוז משאבים ואנרגיות אדיר של המדינה. עוד בפגישה שקיים ביוני 2000 עם פעילי המאבק ללגליזציה של הכאנאביס בארץ, הביע גל את תמיכתו בהפיכת השימוש במריחואנה לעבירה מנהלתית-טכנית שאין עימה קלון, אלא לכל היותר קנס כספי. בסיום המפגש אף הסכים המנכ"ל להצטלם כשהוא לוחץ את ידיהם של נציגי מפלגת עלה-ירוק.

פוליטיקאים אחדים מנסים מפעם לפעם לכבוש ולהרעיש כותרות באמצעות הכרזות שערורייתיות כביכול בזכות הליגאליזציה, אולם רק מפלגת עלה-ירוק חרטה על דיגלה ובמצעה את המאבק הבלתי מתפשר להתרתו של הצמח, ויוצאת בגלוי כנגד כל הנסיונות להכשיל ולטרפד את מדיניותה.

כך למשל נרשם בתחילת ינואר 2002 נסיון אחד מיני רבים לתפוס טרמפ על עגלת הפופולאריות של המפלגה, כאשר הציע חבר הכנסת מוסי רז מתנועת מר"צ לוועדת הסמים של הכנסת לשקול את אימוצה של מדיניות סמים הדומה לזו המונהגת בהולנד ובבלגיה (במאמר מוסגר יצויין כי המצע הפוליטי של תנועת מר"צ שלל עקרונית את רעיון הליגאליזציה של הכאנאביס בישראל). הצעת חוק דומה הגיש במרץ 2007 גם חבר-הכנסת מהאיחוד הלאומי, הפרופסור אריה אלדד, אשר דרש לעגן בחוק את צריכת הכאנאביס לשימושים רפואייים במסגרת תקנות וכללים שיקבעו על-ידי שרי הבריאות והמשפטים. כל ההצעות שהועלו לא הגיעו בסופו של דבר לגמר הליכי החקיקה כמקובל.

Posted in פה בארץ חמדת אבות and tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , .