הסמים הרכים בצבא הקשה

התפקוד במערכת הצבאית כרוך בפעילות שוחקת, בדרישות משמעתיות גבוהות, בהדחקת הזהות האישית והמאפיינים הייחודיים, בתנאי לחץ ובאי-וודאות קיצונית. על רקע זה נקל להבין את המניעים הדוחפים חיילים לצרוך סמים בכלל, ומריחואנה וחשיש בפרט.

מכלול הצירופים והסיבות כולל את הרצון להפחית את רמות החרדה והמתח, את הצורך לשבור את השיגרה ואת הרשמיות המאפיינות את מערכת היחסים הבין-אישיים, את הצורך להשלים את החוסר בקשר חברתי ספונטני, בחברים קרובים, בבני משפחה, במסגרת מוכרת ובאווירה ה"אזרחית".

תפישת עולם הדוגלת בחופש היחיד (וכפועל יוצא מכך חיפוש ריגושים וחוויות המשלימים תפישת עולם זו), הצורך בהבעת נונקונפורמיסטיות והחיפוש אחר דרכי ביטוי למרד אישי כלפי המסגרת הנוקשה – כל אלו משלימים את הרקע לתמונה.

לדעתה הסובייקטיבית של הרשות למלחמה בסמים לא עובר שיעור מעשני הסמים הרכים בקרב חיילי צה"ל את גבול שמונת האחוזים. מספרי המעצרים של המשטרה הצבאית בעוון עבירות סמים מציגים תמונת מצב שונה. עבירות אלו תופסות את המקום הראשון ברשימת החקירות המנוהלות על ידי מצ"ח (המשטרה הצבאית החוקרת). הן מקדימות במספרן את עבירות אמצעי הלחימה למיניהם, עבירות הנפקדות והעריקות, ועבירות פשעי המחשב.

כבר באפריל 1989 פרסם הבטאון במחנה ממצאי סקר שנערך בקרב חיילים על סף שיחרורם מצה"ל. על-פי הסקר, 7.8% מהחיילים ו- 6.3% מהחיילות הודו שהם משתמשים בסמים, לרבות בחשיש.

גם מפקדת חיל הרפואה עורכת סקרים שנתיים מדגמיים בנוגע לשימוש בסמים. היא עושה זאת באמצעות שאלונים אנונימיים המוגשים לאלפיים חיילים וחיילות, לרבות כאלו העומדים על סף שחרורם מהשירות. בשנה הראשונה לעריכת הסקר, 1982, דיווחו 16.3% מהחיילים ו- 8.5% מהחיילות על צריכת חשיש במהלך השירות. רובם העידו שהחלו להשתמש בחומר עוד לפני גיוסם. בשנת 2001 הודו 22 אחוזים מהנשאלים בצריכת סמים כלשהי בעברם. 8.3% מהחיילים ו- 6.5% מהחיילות העידו על שימוש קבוע במהלך השרות הצבאי.

בדו"ח החצי שנתי שפירסם בספטמבר 2001 מבקר המדינה, השופט אליעזר גולדברג, נבחנו הדרכים שבהם מתמודד צה"ל עם מימדי התופעה. הדו"ח תקף בחריפות את החוקרים בבסיסי מצ"ח אשר אינם מקיימים פגישות שוטפות עם "מקורות מודיעיניים" בבסיסים אחת לשבועיים, כנדרש בפקודות.

שיעור החיילים הקרביים המשתמשים במריחואנה או בחשיש נמוך מחלקם היחסי באוכלוסיה. הדבר מוסבר בנגישות הנמוכה של חיילי היחידות הקרביות לספקים בהשוואה לחיילים המשרתים ביחידות העורף.

מרישומי המעבדה הצבאית לתרעולה (טוקסיגולוגיה), הממוקמת בבית החולים תל-השומר ומשמשת כמעבדה ארצית לבדיקת דגימות שתן לאיתור שרידי סמים מטעם משרד הבריאות וצה"ל, עולים הנתונים הבאים:

ב- 1981 נלקחו 2,286 דגימות, ב- 1985 לא פחות מ- 7,415, ואילו ב- 1988 הוגשו לבדיקה לגילוי שרידי סמים 10,844 דגימות שתן. בשנת 2000 כבר דגמה המשטרה הצבאית החוקרת למעלה מ- 14 אלף חיילים, חלקם בבדיקות אקראיות. בשמונים וחמישה אחוזים מהמקרים מדובר היה במריחואנה, בשבעה וחצי אחוזים באקסטזי, ובחמישה אחוזים בהירואין. שכיחות התוצאות החיוביות הובילה לפתיחת 892 תיקי חקירה ולהגשת 600 כתבי אישום. שבעים ושלושה אחוזים מהתביעות הסתיימו בהרשעות.

החל משנת 2002 נעזרת היחידה בערכה חדשנית ניידת המסוגלת לזהות בתוך ארבע דקות שרידי צריכת מריחואנה או חשיש, הן בשתן והן במאפרה.

על הטיפול בנושא ממונה ועדת הסמים הצה"לית, גוף-על הכפוף למפקדת קצין הרפואה הראשי (המשמש כקצין מטה לנושא הסמים) ומורכב מנציגי אגף כוח אדם במטכ"ל, במפקדת קצין חינוך ראשי, במשטרה הצבאית החוקרת, במחלקת ביטחון שדה ובפרקליטות הצבאית הראשית.

מדור הסמים של מצ"ח הוא הזרוע המופקדת על אכיפת החוק. יחידה זו מרבה לערוך מבצעי פתע לאיתור שימוש בסמים בקרב חיילים החוזרים מחופשת השבת. מבצעים אלה נערכים בנוסף לחיפושים ולפשיטות הנערכים על-סמך הערכות מודיעיניות מוקדמות. היחידה נעזרת במבצעיה בכלבים ובדגימות שתן. היא מסתייעת באמצעי בילוש מתוחכמים ומבצעת פעילות סמויה. באתרים מסוימים, כמו רצועת הביטחון בגבול לבנון, או באירועים חריגים, כמו תאונות שהיה מעורב בהן רכב צבאי, נערכת פעילות איתור מוגברת.

צה"ל אינו עורך הפרדה בין סמים רכים לקשים ומתייחס בחומרה רבה למשתמשים בחומר כלשהוא בשורותיו, עד כדי הרחקתם מן השירות הצבאי בעוון פעילות פלילית. העונש המזערי לעבירות סמים בצה"ל הוא חודשיים מאסר בפועל ותקופת מאסר משתנה על תנאי. ועדת סמים מיוחדת שוקלת את אפשרויות ההדחה ואת ענייני הרישום הפלילי – ה"כתם לכל החיים" שנדרשים לשאת צעירים רבים שהתגייסו לשירות המדינה וחטאו בעישון מריחואנה.

בבסיסים אחדים מגדלים חיילים בחשאי כאנאביס לצרכיהם הפרטיים. תנאי השטח של המסגרת הצבאית, בעיקר במוצבים נידחים ובעמדות שכוחות אל, מהווים רקע אידיאלי להעמקת התודעה האקולוגית של לובשי המדים. גם בבתי כלא צבאיים (קל וחומר בבתי-סוהר אזרחיים) קיימים גידולים מעין אלו. ישנה אפילו תוכנית מודיעינית המנתחת את הסתברויות הנגישות והשימוש של החיילים בבסיסים השונים. ידוע למשל שהנסיגה מלבנון והרגיעה בגבול המצרי גרמו לעלייה חדה בהברחות הסמים באזורים הללו, שכן ככל שהגבול שקט יותר, כך קל יותר להבריח דרכו.

חששו של הפיקוד הבכיר מפני התרת השימוש בתוצרי הכאנאביס מתבסס על ההנחה שהדבר יגרור שימוש המוני של חיילים בסמים קלים. ההתפתחות הבלתי נמנעת של מצב זה היא ירידה קיצונית ביכולת התפקוד המקצועית של צה"ל ובכושרו להתמודד בהצלחה עם צבאות האויב.

לחשש זה לא היה שותף ראש המטה הכללי לשעבר, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, אשר הכריז במהלך תפקידו הכרזות המנוגדות לגישה הצה"לית המסורתית הנוקשה. את השקפותיו השמיע רמטכ"ל זה בראשונה באוגוסט 1996 בפגישה עם קצינים בכירים בפרקליטות הצבאית. הוא דרש מהם להתמקד בעבירות הנוגעות לבטיחות, למקרים פליליים חמורים או לפגיעות במשמעת, ולהניח לחיילים המעשנים מריחואנה באופן חד-פעמי בביתם בהיותם בחופשה. גם בפגישתו עם בכירי המשטרה הצבאית נקט ליפקין-שחק בגישה דומה (גם חייל הולנדי מעשן גראס בשמירה. אז מה? האם משום שהסיגריות והאלכוהול מותרים בשימוש, הפכו חיילינו לשיכורים ולמעשנים כפייתיים?).

עוד לפני שנכנס רב-אלוף ליפקין-שחק לתפקידו בשנת 1995, עתר עורך הדין שלומי ציפורי לבג"ץ בשל מדיניות ההחמרה של הפרקליטות הצבאית בעונשם של חיילים אשר הורשעו בשימוש חד-פעמי במריחואנה או בחשיש בנסיבות אזרחיות. ציפורי ציין שבמערכת האזרחית היחס לצריכה אישית הוא לרוב ליברלי עד כדי אי-הגשת כתב אישום כלל, כאשר מדובר בכמויות מזעריות.

בית הדין הגבוה לצדק, בהרכב השופטים גולדברג, קדמי וזמיר, דחה כצפוי את העתירה בנימוק שלצבא יש צרכים מיוחדים המחייבים גישה מחמירה שבעתיים כלפי עברייני סמים. עם זאת, הומלץ על בדיקה מחודשת שעל-פיה תגובש מדיניות אשר לא תגביל את הנאשמים בחייהם האזרחיים לאחר השחרור. בעקבות ההמלצה נקבעו הסדרים מיוחדים למחיקת הרישום הפלילי למי שהשתמש באופן חד-פעמי בסם קל מחוץ למסגרת הצבאית וסיים את שירותו בלי שנרשמה לחובתו כל עבירה נוספת.

באמצעות קציני ומש"קי חוי"ה מארגנת מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל פעילויות הדרכה והסברה מונעת בקרב החיילים. היא אף מפיצה הנחיות למפקדים כדי להקל עליהם את איתור המשתמשים והסוחרים ביחידות ואת הטיפול בבעיה.

בסוף שנות השבעים הנפיקה מפקדה זו מערך הרצאה לפיקודיה. במערך זה ניתנו לקציני החינוך ההנחיות הבאות: ההינתקות המוצלחת ביותר מחשיש היא הינתקות פתאומית. לאחר ההינתקות מן הסם יש ללמד את האיש המכור כיצד לחיות בלעדיו. חולים כאלה טעונים השגחה למשך כמה חודשים. אפשר להציבם במקומות נאותים במחנות עבודה בפיקוחם של עובדים סוציאליים ולהקנות להם הרגלי חיים ועבודה סדירים. אם המתמכר חוזר לסביבתו או לחבריו הקודמים, רבים הסיכויים כי יחזור לסורו. בהמשך הובהר כי מאז התפשטותו של הנגע חדלו בתי המשפט להתחשב בנסיבות העבֵירה, בהיותה פוגעת בבריאות הציבור ובשמה הטוב של המדינה.

Posted in פה בארץ חמדת אבות and tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , .