עיתונות

דף זה מכיל תקצירי ביקורות שפורסמו בעיתונות המודפסת עם הופעת המהדורה הראשונה של הספר.

תרבות מעריב / תמר גלבץ, 12.09.1997

שימו לב: "כאנאביס מריחואנה וחשיש", ספרו המונומנטלי של מוטי ארגמן, ספר הגראס הישראלי הראשון, כאן אצלנו בצלולות, ואפשר לסכם ולומר בשביעות רצון עצמית שאנחנו בהחלט בעניינים.

מעריב / אדם הורוביץ, 12.09.1997

ספרו של מוטי ארגמן "כאנאביס מריחואנה וחשיש" הוא המסמך הכי רציני ומקיף שנכתב בעברית על גראס, על זה אין ויכוח, אבל היות שהוא כתוב ממש כעבודת דוקטורט, בפרטנות, אריכות וחריצות של נמלה שוויצרית, כולל סקירות היסטוריות מקיפות, ירידה לפרטי פרטים בנושאים המשפטיים, קשרי אחווה בין פוליטיקאים ותעשיינים, קשה להבין לאיזה סוג קהל הוא מכוון: פרופסורים ממכון וייצמן? ועדות ממשלתיות לבדיקה מחדש? משקפופרים שהתעלפו מהג'וינט הראשון? אמנם לא ניסיתי לעשן אותו, אבל ניסיתי לקרוא אותו בעמידה, בישיבה, מחוץ לבית, שיכור, מסטול, הכל… וכלום. הספר של מוטי ארגמן בכלל לא ממסטל למרות הכותרת שלו: "כאנאביס מריחואנה וחשיש".

אף מסטול שאני מכיר לא היה מקמט מצח ומטריח את עצמו לכתיבת 340 עמודים על גראס, ומישהו היה צריך סוף סוף לעשות את זה. הספר הוא מסמך נפנוף מצויין באפם של כל החולקים והמקטרגים, והוא יספק את כל התשובות למעשן ולסקרן המקצועי, גם אם באופן עקיף הוא מלמד אותו על מנהיגיהם של עמים סודיים שגידלו את הכאנאביס עוד בשנת 400 לפני הספירה.

המריחואנה, לידיעת משרד החינוך והתרבות ומשרד החקלאות, וזאת הנקודה המרכזית, היא מתת אלים, וזה בדיוק הדבר שעליו מתעקש ארגמן בספרו הידעני. מדובר בצמח הכי נדיב בעולם, שפעם, לפני ההיסטריות ולפני שהעולם נדלק על תוצרים סינטתיים כמו פלסטיק, תפס בגידולו נפח מרכזי בחקלאות העולמית. צמח שניתן להפיק ממנו המון תחליפים טבעיים לחומרים כימיים בלתי ידידותיים לסביבה: תרופות, דלקים, שמני מאכל ויופי, בדים, נייר, חבלים, חומרי בנייה ומה לא, במינימום השקעה. ארגמן מצביע על העובדה שגידול מסיבי של הצמח ישפר את המאזן האקולוגי, ימנע כריתת עצים, ועוד כהנה דברים שתנועות ה"המפ" למיניהן (השם שתבעו לצמח קבוצות אירופאיות שתדלניות ומתעצמות למענו) יספרו לכם עליהם באינטרנט.

חלק נכבד בספרו של ארגמן מתאר בהרחבה את המריחואנה כגיבורה טראגית שנפלה קורבן בסבך של אי-הבנות, שקרים, קונספירציות תעשייתיות ודמגוגיות של ראשי אף.בי.איי, סי.איי.איי ואף.בי.אן (המחלקה הפדרלית לעניינים נרקוטיים בארצות הברית), שנואים כאדגר ג'יי הובר והארי אנסלינגר, שהדביקו לה באמצע המאה את הכינוי "סם המוות" – סם של "כושים, מקסיקנים ונגני רחוב, העוסקים בג'אז, בסווינג ובפיתוי נשים לבנות באמצעות המריחואנה".

ארגמן מעז ושותל בין השורות פרטים מוצנעים, כתובות מסויימות באמסטרדם, ואף הוראות הנבטה וגידול כלליות של הצמח.

לסיכום: ציון דרך בספרות העיון הישראלית, המסמן אולי גם מהפך בדפוסי ההתעניינות והמוכנות של היורם האקדמאי.

הארץ / פרופ' דן דאור, 01.10.1997

הייתי שמח, למשל, לראות את הכרזה הסימבוליסטית של גביע הכאנאביס (עמוד 130) בצבע מלא, אלא שספרו המקיף והרציני של ארגמן אינו מדבר הרבה על הנאות החושים והשכל, ומקדיש את עיקר דבריו לסיכום של מה שידוע על הצמח המועיל והמושמץ הזה, הביולוגיה, הכימיה, החקלאות וההיסטוריה שלו, ולהצגת הפנים השונות של האיוולת במה שנקרא "המלחמה בסמים", ואם הוא צודק, ויש הרבה חומר הטוען שהוא צודק, הרי שרק במעט ויכוחים ציבוריים יש פחות מקום לגוונים של אפור.

וגם להתרוממות הרוח והתרחבות הנפש המכונה "סוטול", או כפי שארגמן גורס – "סאטלה".

אז אם כל כך טוב, אז למה כל כך אסור? כי זה מזיק לבריאות? כי זה ממכר? לאו דווקא. אין כמדומה ספק היום שהנזק שגורם כאנאביס בשימוש נורמלי, קטן מזה של טבק, אלכוהול, קפה, סמי שינה והרגעה ועוד סמים חוקיים. "שימוש נורמלי" הוא מילת מפתח.

למה? או כפי שנהוג לברר במקרים של רצח, "למי זה כדאי?". לדי הרבה אנשים כנראה. למאפיה ולמשטרה, למשל, המתעצמות שתיהן מן המלחמה הזאת, שכמו במלחמת לבנון, אחרי שנים של מבצעים מפוארים והישגים צבאיים, האויב נראה ירוק ורענן מתמיד. אבל לטענתו של ארגמן, לא רק הם. גם יצרני הבדים הסינטתיים, למשל, שבגדי קאנבוס זולים הפריעו לעסקיהם, ובעלי היערות, שחוששים מתחרות של נייר קאנבוס ידידותי לסביבה, וכמובן יצרני התרופות.

נשמע הגיוני, אולי קצת יותר מדי; לא מתחשב מספיק במצבורי הבורות, החשדנות והדעות הקדומות שנספחו על מה שהתחיל, אולי, כקשר של נבלים, ונהפך במרוצת השנים לאמת ציבורית.